תנ"ך על הפרק - קהלת יב

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

וזכר את בוראיך. תמן תנינן, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אמר ר' לוי. ושלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, וזכור את בוראיך, בארך, בורך, בוראך – בארך – ממקום שבאת, בורך – למקום שאתה הולך, בוראך – לפני מי שאתה עתיד ליתן דין וחשבון ^אהנה אע"פ דאין כל זה אלא רמז בעלמא להסמיך ג' ענינים שדרש, בכ"ז י"ל בטעם הדיוק דקשה ליה הלשון בוראיך ביו"ד, דבעלמא זה מורה על רבים, וכאן לא שייך זה, והול"ל לומר בוראך בפת"ח האל"ף, וגם הול"ל בוראך בפת"ח הרי"ש כמו בוראך יעקב (ישעי' מ"ג א'), ולכן דריש לרבויא כל דאפשר, לכלול ברבוי לשון בוראיך. ויש לפרש הכונה ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה, והוא, הקב"ה, נותן בו נפש ורוח. ודריש כאן, שיזכור כי ג' שותפים הם, וכולם בוראיך, בארך [כמ"ש מאין באת וכו'] וחלקי ב' השותפים [אביו ואמו, שמבואר שהם הנותנים בשר גידים ועצמות] הולך לבור, והיינו בורך, וחלק השלישי, של הקב"ה, [הנפש] עתיד ליתן דין וחשבון, והיינו בוראך. .
(ירושלמי סוטה פ"ב ה"ב) וזכר את בוראיך וגו׳. וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – עד דחילך עלך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי היסורין, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הזקנה ^במפרש הלשון עד אשר כמו בעוד אשר וגו', וכן כונת הלשון (יונה ד') הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, שפירושו בעוד היותי על אדמתי. ויש גירסא להיפך מאשר כתוב כאן, עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין, אבל כפי שהעתקנו נראה עיקר, יען דימי הזקנה אי אפשר לכנות בשם רעה ורק שאין בהם חפץ, מפני כי בטלה בהם כל תענוגות עוה"ז וכמו שאמר ברזילי הגלעדי (ש"ב י"ט ל"ו) בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ. ותכלית כונת הדרשה, כי לא תדחה לקיים מצות הבורא אז כשתבא לעת זקנה, יען כי אז אין כל נסיון בזה, אחרי שחשק וחמודות החיים כבר עברו, אלא בימי בחורותיך בעוד שחילך עלך וחשקך בחיים אז תבליג על יצרך ותשמע בקול ה'. .
(מ"ר) וזכר את בוראיך וגו'. ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, אמר להם הנביא לישראל, זכרו את בוראכם עד שבחוריכם קיימין ^גכפי הנראה קשה ליה הלשון וזכור את בוראך בימי בחורותיך משום דמשמע רק בימי בחורותיך ולא אח"כ, אלא הו"ל לומר גם בימי בחורותיך, ולכן דריש ע"ד רמז וסמך בימי בחורותיך מלשון בחירה, ור"ל עד שזכות הדברים שבחר ה' בהם עדיין קיימת ולא בטלו, וכדמפרש כל הדברים דכתיב בהו לשון בחירה מצד הקב"ה, ותשתדלו שלא להאביד הזכיות האלה. , עד שברית כהונה קיימת, כמש"נ (ש"א ב׳) ובחור אותו מכל שבטי ישראל ^דהמשך לשון הכתוב הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל, וכל זה מוסב על אהרן הכהן, ולכאורה הו"ל להביא מקרא מפורש יותר בשם אהרן, והוא בתהלים ק"ה כ"ו שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, וי"ל משום דאותו הפסוק לא איירי מפורש בבחירת כהונה, ואפשר לומר דמוסב על הבחירה לשלוח בידם אל פרעה במצרים ע"ד גאולת ישראל, משא"כ הפסוק דשמואל מפורשת הבחירה בענין כהונה. , עד שברית לויה קיימת כמש"נ (פ׳ שופטים) כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך ^הצ"ע דהא פסוק זה בכהנים כתיב בענין מתנות כהונה. וצ"ל ע"פ הפסוק דס"פ שופטים ונגשו הכהנים בני לוי וזהו משום דמקור הכהונה הוא משבט לוי, והיינו מעמרם אבי משה כנודע, וכן בתחלת הפרשה באותו ענין כתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, ועל זה מוסב הלשון כי בו בחר מכל שבטיך והיינו בשבט לוי. או י"ל דסמיך אפסוק הסמוך לפסוק שהביא, וכי יבא הלוי, כי הוא הנלוה על הכהן, וא"כ שייך בחירה גם בו. , עד שברית ירושלים קיימת כמש"נ (מ"א י"א) העיר אשר בחרתי בה, עד שמלכות בית דוד קיימת, כמש"נ (תהלים ע"ח) ויבחר בדוד עבדו, עד שביהמ"ק קיים, כמש"נ (דה"ב ז') ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה, עד שאתם קיימין שנאמר (פ׳ ואתחנן) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה ^וויחס יתר הפסוקים לדרשה זו יבא בסמוך בהמשך סדר הכתובים. .
(מ"ר) עד אשר וגו'. עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ^זפירש"י שלא יהיה דבר במה לזכות בו שכולם יהיו עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד, ורמב"ן פירש שלא יהיה בהם בחירה ורצון. וע' מש"כ למעלה אות ב' דעיקר הגירסא צ"ל להיפך, ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימי הזקנה, וימי הרעה אלו ימות המשיח, ויתיחס ביותר ימי הרעה לימות המשיח ע"פ מ"ש בחלק צ"ח ב' ייתי ולא אחמיני', ר"ל שלא לראות בחבלי משיח. .
(שבת קנ"א ב') עד אשר וגו'. ר' יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הגלות, כמש"נ (עמוס ו׳) המנדים ליום רע ^חוסוף הפסוק ותגישון שבת חמס, ושיעור באור הכתוב אתם מנידים עצמיכם ליום רע ותגישון עצמיכם לשבת בגלות אשר יחמס אתכם, ומבואר דיום רע כנוי לגלות. והגיעו שנים וגו', שנים שזכות האבות בטלה ^טויחס יתר לשונות הפסוקים לענין דרשה זו נתבאר בדרשה דלעיל ובהבאות בהמשך לשונות הכתובים. .
(מ"ר) עד אשר וגו'. עד אשר לא תחשך השמש והאור – זו פדחת והחוטם ^ישהם תואר קלסתר הפנים, כמו שהשמש קלסתר היום. והירח – זו נשמה ^יאפירש"י דכתיב נר ה' נשמת אדם, עכ"ל, ולפי"ז אינו מתבאר למה לא דריש זה על השמש, ויותר מזה קשה שהרי כל הדרשה איירי בתואר אברי הגוף ולא ברוחניות, וגם על הזמן שאחר חיי האדם לא שייך בכלל לדרוש כל ענין הפסוק עד אשר וכו', דפשיטא הוא, ומה רבותא בזה. אבל האמת נראה דט"ס הוא וצ"ל כמו במ"ר כאן. והאור זה החוטם, והירח זה המצח, והכונה שבאדם בחור מצהיב המצח ובזקן מעלה קמטים, ותארו בשם ירח שכל זמן שמזקין במשך החודש אורו מתמעט. , והככבים – אלו הלסתות ^יבר"ל הלחיים, ומשום דמסייעים בקלסתר פנים קרי להו כוכבים שגם הם מסייעים להאיר את הלילה. , ושבו העבים אחר הגשם – זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי ^יגיותר מדאי, כי מפני החלישות אי אפשר לו לעצור אותם וממשיל לעבים אחר הגשם, כי יען כי מרוב הבכי נעשו העינים עכורים כעין עבים שאחר הגשם. .
(שבת קנ"א ב') עד אשר וגו'. רבי יהושע פתר קראי במקדש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא תחשך השמש – זו מלכות בית דוד, שנאמר (תהלים פ"ט) וכסאו כשמש נגדי, והאור – זו התורה שנאמר ותורה אור, והירח – אלו סנהדרין, שנאמר (שם פ"ט) כירח יכון עולם ^ידיתבאר ע"פ מ"ש בסנהדרין ל"ז א' דסנהדרין היו יושבין כחצי גורן עגולה וכעגול חצי לבנה, [וכן איתא להדיא בפתיחתא דאיכה בזה הלשון והירח זו סנהדרין דתניא סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה], וכן דרשו שררך אגן הסהר אלי סנהדרין, וסהר הוא לבנה, וכמבואר לפנינו במקומו במדרש שה"ש (ז' ג') יעו"ש. ומ"ש והאור זו התורה לכאורה אין זה שייך במקדש לבד, ואולי מכוון למ"ש באגדות אין תורה כתורת ארץ ישראל. וכמו שאמר הכתוב להדיא כי מציון תצא תורה וגו'. , והכוכבים – אלו תלמידי חכמים ^טוכמש"כ ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, דמוסב על ת"ח, עיין ב"ב ח' ב'. , ושבו העבים אחר הגשם, אתה מוצא כל הנבואות קשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חרבן הבית ^טזר"ל שהחורבן בעצמו קשה כגשם שוטף וטורד, והיסורים שהגיעו אחר החורבן המה כעבים שאחר הגשם שהם קשים ועכורים. ויחס יתר הפסוקים לכלל דרשה זו נתבאר בדרשות הקודמות ובהבאות. .
(מ"ר) ושבו העבים וגו׳. ושבו העבים אחר הגשם – ר׳ לוי משל בזה תרתי משלי, בא לבבות זלגו עיניו דמעות ^יזמדרך הזקנים שעיניהם זולגות תמיד וכשבא לבכות כבר קדמוהו הדמעות, וממשיל את הבכיה בזקנה לעבים, לפי שע"י הזקנה תבאנה הדמעות כמו שהגשם יבא ע"י העבים. , בא להטיל מים – הגללים יוצאין ומקדמין אותו ^יחמרוב חלישות, וממשיל הטלת מי רגלים לעבים וכמו שבארתי באות הקודם, וגללים (שהם גושים) – לגשם, ותהיה כאן הוראת השם גשם דבר המתגשם ונעשה גוש. .
(מ"ר) ביום שיזעו וגו'. ביום שיזועו שומרי הבית – אלו הצלעות ^יטשהם שומרים את בני המעיים ומגינים על כל הגוף. ובשבת קנ"ב א' הגירסא אלו הכסלים והצלעות. , והתעותו אנשי החיל – אלו ארכבותיו ^כשהם מעמידים לגוף האדם, כמו אנשי החיל מעמידים את המדינה. [ובשבת קנ"ב א' הגירסא אלו השוקיים]. , ר' חייא ב"ר נחמיה אומר אלו זרועותיו ^כאהוא ס"ל דעיקר המעמידים לגוף האדם הם זרועותיו, וכמו בשמשון שמכיון שהסיר האסירים אשר על זרועותיו נעשה חפשי. , ובטלו הטוחנות זו המסס, כי מעטו – אלו השינים ^כבההמסס והשינים שניהם טוחנים את המאכל, אמנם על ההמסס שייך לומר בטל, יען כי במציאות הוא נמצא רק פעולתו נחלשת משא"כ בשינים שייך לומר מעטו כי הם חסרים ממש, וע"ע בסמוך אות כ"ח. , וחשכו הרואות בארובות – אלו העינים, רבי חייא ב"ר נחמיה אומר, אלו כנפי הריאה שמשם בת קול יוצאת ^כגדריש הרואות על הריאה, וענין חשכתם הוא עכירת הקול. .
(שם) ביום שיזעו וגו'. ר' יהושע פתר קראי במקדש, ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות בהמה ולויה, והתעותו אנשי החיל – אלו הכהנים ^כדיתכן דרומז למשנה דתמיד כ"ז א' בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, כדרך השומרים בפלטין של מלך [וע' מש"כ בתו"ת פ' במדבר ג' ל"ח], ודרך השומרים כאלה לעמוד על משמרתם כאנשי החיל. ובמדרש יש הסבר אחר לכנוי אנשי החיל לכהנים, ושם הדברים ארוכים, והסברנו בענין קצר. ובטלו הטוחנות אלו משניות נחלות, כגון משנתו של ר׳ עקיבא ושל ר' חייא ושל ר' אושעיא ושל בר קפרא ^כההמליצה טוחנות תתבאר ע"פ המליצה שאמרו על ר' עקיבא שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה, ויתכן שגם ברייתות של יתר החכמים דחשיב בזה היו מתובלים ג"כ בחריפות ובפלפול הלכה כעין פלפולו של ר"ע, ולכן כללם במליצה כזו. , כי מעטו – זה התלמוד שבלול בהם ^כונראה דר"ל דלכן בטלו המשניות מפני כי נתמעט למוד התלמוד שהוא בלול מכל המשניות וברייתות, והוא גם מפרשן ומבארן, ובלא באור ופירוש לא תוכלנה להתקיים, מפני סתימת דבריהן. , וחשכו הרואות בארובות – אתה מוצא כשגלו ישראל לבבל לא היה אחד יכול לסבור את תלמודו ^כזבמ"ר איכה פתיחתא כ"ג הלשון כשגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד מהם יכול לזכור את תלמודו, ונראה אותה גירסא עיקר, יען כי כן מבואר בחגיגה ה' ב' שהגלות משכח את הלמוד, וגם תתיחס מליצת הכתוב וחשכו, ע"פ המבואר בברכות נ"ז א' הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, ובארנו במק"א הכונה בזה ע"פ מ"ש בסוף הוריות י"ג ב' הרגיל בשמן זית נחזר לו תלמודו של שבעים שנה, כלומר נזכר מה ששכח כבר, הרי דהזכירה תכונה בשם מאור, וכ"מ בשבת קנ"ו ב' האי מאן דבארבעה בשבתא נולד יהא גבר חכים ונהיר, ופירש הערוך נהיר – זכרן, ולפי"ז ההיפך עזה דהיינו השכחה, תכונה בשם חושך, וזהו וחשכו הרואות בארובות שלא יזכרו את תלמודם וכהגירסא במ"ר איכה שהעתקנו. .
(שם) וסגרו דלתים וגו'. וסגרו דלתים בשוק – אלו נקביו של אדם, בשפל קול הטחנה – בשביל קורקבן שאינו טוחן ^כחפירש"י שאין בני מעיים טוחנין אכילתו, עכ"ל. מבואר מזה שהקורקבן כלול בין בני מעים, וזה צ"ע לכאורה בזבחים ס"ה א' חקירת הגמרא בזה, ואיך פסיק ליה לרש"י כאן בפשיטות, אבל האמת צדקו מאוד דברי רש"י, יען דהחקירה שבגמרא שם הוא לענין עופות שיש להם קורקבן, משא"כ כאן באדם איירי, שאין לו כלל קורקבן, ולכן הסיב רש"י כונת הגמרא במלת קורקבן לבני מעים בכלל, ופירש גם כי קורקבן שבכאן הוא המסס, אבל אין זה שייכות להחקירה בכלל אם קורקבן בכלל בני מעים או לא, ובזה ניחא דברי הט"ז וש"ך ביו"ד סי' ע"ה שחקרו הרבה לענין דין מליחה דקיי"ל אין מחזיקין דם בבני מעים אם גם קורקבן הוי בכלל בני מעים, ולא הביאו דברי רש"י אלו, יען דכפי מש"כ אין שייכות דברי רש"י אלו לאותה חקירה, כמש"כ, אלא שדבריהם תמוהים מאוד שלא הביאו גם הסוגיא דזבחים שהבאנו, ואין המקום כאן להאריך בזה. , ויקום לקול הצפור – שאפילו צפור מנערתו משנתו ^כטמפני חלישות השינה, ובמ"ר כאן הגירסא הזקן הזה כששומע צפרים מצפצפין אומר לסטים באים, וזה מפני חלישות העצבים וקלות ההרגש. וישחו כל בנות השיר – שאפילו שרים ושרות דומים עליו כשיחה ^לר"ל אפילו קול השיר נדמה לו כשיחה בעלמא, מפני שכבר אבדו חושיו בשלמות. .
(שבת קנ"ב א׳) וסגרו דלתים וגו'. רבי יהושע, בן לוי פתר קראי במקדש, וסגרו דלתים בשוק – אלו דלתות של בית אלונתן ^לאבמ"ר איכה בפתיחתא כ"ג איתא דלתות נחושתא בר אלנתן וצ"ל בת אלנתן והיא אמו של יהויכין כמש"כ (מ"ב כ"ד) ושם אמו נחושתא בת אלנתן. שהיו פתוחות לרוחה, בשפל קול הטחנה – על ידי שבטלו מדברי תורה. ולמה נמשלו דברי תורה לטחנה, מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה ^לבאולי מכוון לריחים של רוח, דכל אימת שהרוח מנשבת היא טוחנת. כך דברי תורה נאמר בהם והגית בו יומם ולילה, ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנצר ^לגיתכן דמכוון למ"ש במ"ר פ' בהר ס"פ ל"ג דנבוכדנצר מכונה בשם צפור דדריש שם נוטריקון נבוכדנצר – נצר צרצור שהוא מין עוף. או דמכוון להדרשה שמביא בת קול מצפצפת על נבוכדנצר, וצפצוף היא מבטא הצפרים. דא"ר לוי, י"ח שנה היתה בת קול מכרזת ומצפצפת על נבוכדנצר ואומרת לו, עבדא בישא, זיל אחריב ביתא דמארך לפי שמרדו בו בניו ואין שומעין לו ^לדר"ל לך והחרב בית המקדש לפי שאין בניו, כלומר, ישראל, שומעין לו. , וישחו כל בנות השיר – שעלה ובטל השיר מבית המקדש ^להומסיים בזה המ"ר האיך מה דאת אמר בשיר לא ישתו יין, וצ"ע שייכות זה הפסוק לכאן, אבל יתבאר ע"פ הגירסא בענין זה במ"ר איכה פתיחתא כ"ג במקום בית המקדש – בית המשתאות. .
(מ"ר) וישחו וגו'. וישחו כל בנות השיר – אלו השפתים ^לושהם מנעימים ומטעימים מבטא השיר וטעמו, ונקראים בנות מלשון בונות, מפני שמכל כלי הדבור הם הגומרים ומוציאים הדבור מוכן מכל הכלים, ולעת הזקנה בטל טעם הנעימות ואינו יודע עוד לסדרם. , רבי חייא ב"ר נחמיה אומר, אלו הכליות שהן חושבות והלב גומר ^לזמפני שמטבע השיר לעורר הרעיון והמחשבה שהם בלב ובכליות, ונקראים בנות שהם כעין תולדות השיר. .
(שם) גם מגבה ייראו וגו׳. [מהו גם מגבוה ייראו] שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים, וחתחתים בדרך – בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים ^לחחתחתים הוא מלשון חתת והלשון כפול כמו גלגלים, ותוהים ענינו פחדים וה' מתחלף בח', מפני שהם ממוצא אחד, כמבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח'. וינאץ השקד – זו קליבוסת ^לטהוא העצם שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו. ויסתבל החגב – אלו עגבות ^מדומה עליו כסבל משא כבד. ודריש ויסתבל מלשון סבל וחגב כמו עגב, מפני שהעי"ן מתחלף בח' מפני שהם ממוצא אחד. , ותפר האביונה – זו חמדה ^מאשתבטל תאותו, ולשון אביונה הוא משורש אבה, ולכן אמרו בכ"מ שהאביון גרוע מעני, מפני שלבד עניותו עוד הוא תאב לכל ואינו משיג. .
(שבת קנ"ב א') גם מגבה ייראו וגו׳. כהדין סבא כשזמנין לו לאיזה מקום הוא שואל, יש שם מעלות, יש שם מורדות, וחתחתים בדרך – מחתה של דרך נפיל עליו ^מבר"ל אף כי אין כל פחד מאימה בדרך עכ"ז הוא מביא חרדה בלבו, והמלה חתחתים הוא מלשון אימה וחתה [חתת אלהים], והיא ממלות הכפולים, כמו גלגלים, קשקשים. .
(מ"ר) גם מגבה ייראו וגו׳. רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, גם מגבוה ייראו וגו׳, בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים היה ירא מגבהו של עולם – ממלך מלכי המלכים, וחתחתים בדרך – מחתה של דרך נפיל עליו ^מגכמבואר באגדות שהיה חוזר מדרכו ושוב עלה שנית, וחתחתים מלשון פחד כמש"כ באות הקודם. , וינאץ השקד – זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר (ירמיה א׳) מקל שקד אני רואה ^מדכלומר תצמח נבואת ירמיה שאמר מקל שקד אני רואה, והוי הפי' וינאץ כמו וינץ מלשון הנצו הרמונים, כי באותיות אהו"י נוהג יתרון, וכמו שדרשו במדרש חזית שמאלו תחת לראשי כמו שמלו, מלשון שמלה. , מה השקד הזה משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו יעברו כ"א יום, כך כל גזירה לא היתה אלא מי"ז בתמוז עד ט׳ באב, ויסתבל החגב – זה צלמו של נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ג׳) נבוכדנצר מלכא עבד צלם דדהב ^מהומכנהו חגב בשם גנאי, ודריש ויסתבל שאינו יכול לסבול משאו מפני גובהו. וכלל שייכות מעשה הצלם של נבוכדנצר לחורבן המקדש י"ל דמכוון למ"ש באגדות שהביאו כל זהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו של הצלם כדי שתהיה לו עמידה תקיפה לקיים מה שנאמר (יחזקאל ז') וזהבם לנדה יהיה [עיין פירש"י דניאל ג' א']. , ותפר האביונה – זו זכות אבות. כי הולך האדם אל בית עולמו – מבבל היו ולבבל חזרו ^מוהאדם כנוי לישראל ע"ש הכתוב ביחזקאל אדם אתם, וע' יבמות ס"א א' ולפנינו בתו"ת בפ' חקת פסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל, ומה שאמר מבבל היו רומז לאברהם שאביו היה מעבר הנהר. , וסבבו בשק הסופדים – זו גלות יכניה ^מזשקדמה לגלות צדקיהו י"א שנה, ובשעה שגלתה גלותו של צדקיהו יצאה גלות יכניה לקראתם. .
(שם) וינאץ השקד וגו'. רבי לוי אמר, וינאץ השקד זה לוז של שדרה ^מחהיא חוליא קטנה בסוף החוליות, ובעת שכל החוליות מתכחשות ונשפלות ע"י הזקנה זו בולטת כשקד מפני שהיא יותר חזקה, ועל שהיא בולטת מתוארה בשם וינאץ כמו הנצוץ שנוצץ ובולט. , ויסתבל החגב – אלו קרסוליו ^מטנראה דהיינו הך דהדרשה בגמרא שבת קנ"ב א' ויסתבל החגב אלו עגבות כמובא ונתבאר לעיל אות מ' יעו"ש אלא שבאה כאן בשנוי לשון. ותפר האביונה – זו התאוה המטלת שלום בין איש לאשתו שהיא בטלה ^נעיין משכ"ל אות מ"א. .
(שם) אל בית עלמו. א"ר יצחק, מלמד שכל צדיק יצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין, וכשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו ^נאטעם הדיוק מדלא כתיב אל בית העולם, אלא אל בית עולמו דמשמע כל אחד לעולמו המיוחד לו, ובמ"ר כאן אגדה זו בשנוי לשון קצת. .
(שבת קנ"ב א׳) וסבבו בשוק הסופדים. בני גלילא אמרי, עשה דברים לפני מיטתך, בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מיטתך, ולא פליגי, מר כי אתרי' ומר כי אתרי׳ ^נבר"ל השתדל לעשות בחייך דברים טובים כדי שיזכירום לאחר מיתה כשילכו לפני המטה כמנהג בני גליל, או כשילכו לאחר המטה כמנהג בני יהודה, דכך היה מנהגם שבגליל הלכו לפני המטה וביהודה לאחר המטה. .
(שם קנ"ג א') וסבבו בשוק הסופדים [יש אומרים] אלו התולעים ^נגיתכן דמפרש הסופרים כמו המפסידים בחלוף אותיות [כמו שדרשו בשבת פ"ה א' חורי הארץ מלשון ריח, וביומא ע"ה ב' וישטחו כמו וישחטו, ועיין לפנינו לעיל בפ' ולא ימלט רשע את בעליו (ח' ח') הבאנו הרבה דוגמאות לזה] והתולעים הם מכלים ומפסידים את הגוף, ושוק הוא תואר לגוף האדם. .
(מ"ר) עד אשר וגו'. עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זה חוט של שדרה ^נדשהוא לבן ככסף וארוך כחבל. , ותרץ גלת הזהב – זו גלגלת ^נהדריש גולת כמו גלגלת, ולפי שהוא הדבר היותר חשוב באדם [דכל הגוף בתר רישא אזיל] קרי ליה זהב. , רבי חייא ב"ר נחמיה אמר זו גרגרת שהיא מגלה את הזהב ומריצה את הכסף ^נודריש גולת מלשון גלוי, ובויק"ר ר"פ י"ח גריס שהיא מכלה, והיא היא בחלוף אותיות גיכ"ק. ותירוץ – הרצאת מעות, וחבל מלשון חבלה וכליון, והכונה שכל עמל האדם לפיהו, והגרגרת היא מוציאה ומחבלת כסף וזהב לאכילה ולהנאת הגרון. , ותשבר כד על המבוע – זו כריסו של אדם, שלאחר שלשה ימים למיתתו של אדם כרסו נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי, ונרץ הגלגל אל הבור, יש אומרים כאלין גלגלין דצפורי, ויש אומרים כאילין רגבייה דטבריה, כמש"נ (איוב ב"א) מתקו לו רגבי נחל ^נזר"ל גלגלים העשוים על פי הבארות ובהם חבל ארוך שמגלגלים ומושכים מים, ומפני כי העיר צפורי יושבת בהר ובארותיהם עמוקים היו צריכים לאותן הגלגלים, ויתפרש הגלגל אל הבור כפשוטו. והיש אומרים מפורשים הגלגל מלשון אבן גלל שהוא אבן קשה, וכך היה רגבי טבריא, והכונה – השלכת אברים לקבר המת, והראיה מפסוק מתקו לו רגבי נחל הוא ע"ד משל שאחר מותו הוא עומד בין רגבי אברים כאלו מתוקים הם לו. .
(שם) עד אשר וגו'. רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זו שלשלת יוחסין ^נחהוא ע"ד הכתוב (מלאכי ג') וישב מצרף וטהר את בני לוי. ותרץ גלת הזהב – אלו דברי תורה, כמש"נ הנחמדים מזהב, ותשבר כד על המבוע – יש אומרים כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, וחד אמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך ^נטשניהם היו משכחים תורתם בעוני הדרך וכפירש"י כאן בפרשה, ופליגי בזה מי מהם גלה באחרונה ושנשבר גם כדו על גבי מבוע תורתו של ראשון, וזה ידוע שאין שוברים את הכד אלא א"כ יבש המבוע, אלא דפליגי מי נקרא המבוע, אם ירמיה שהיה רבו של ברוך ויבש מקור תורתו תחלה ואח"כ נשבר גם כדו של ברוך או דברוך נקרא מבוע ע"ד שאמרו הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מכולם ויבש מקור תורתו שלו תחלה ואח"כ נשבר גם כדו של ירמיה. , ונרוץ הגלגל אל הבור – מבבל היו כמש"נ ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ^סטעם הראיה שהיו מבבל משום דמארצך דכתיב באברהם היא אור כשדים ונמרוד הוא שהשליכו שמה, והוא היה מלך שנער שהיא בבל כמבואר בתורה פ' נח. ולבבל חזרו כמש"נ (עזרא ה') ועמא הגלי לבבל.
(שם) וישב העפר וגו׳. א"ר אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה ^סאפירש בספר איי הים הכונה לפי דרש זה, כי האדמה הנעשית עפר תיחוח מחמת חפירת הקרקע והושלכה ממקומה בשעת החפירה תארו בשם עפר, ואח"כ כאשר נרוץ הגלגל בתוך הבור, כלומר אחר שניתן האדם בכללו בתוך הקבר אז ישובו ויחזרו את העפר התחוח אל הארץ המחובר בקרקע עולם, וזהו אשר תארו בשם סתימת הגולל, ואז הרוח תשוב וגו' שאין בה חיות עוד, משא"כ עד אז יש לה עוד רגש לשמוע באיזה ערך מה שמדברים לפניו. וע' ברש"י ותוס' בבאור ענין סתימת הגולל. .
(שבת קנ"ב ב') וישב העפר וגו׳. כתיב הכא וישב העפר על הארץ כשהיה וכתיב התם (משלי י"ד) ורקב עצמות קנאה, מלמד שכל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים ^סבר"ל דמה שאמר דישוב העפר וגו' אין זה כלל מוחלט על כל האנשים, שהרי זה האיש שאין לו קנאה ותחרות אין עצמותיו נרקבים, אלא דבדרך כלל נקט, ועיין מש"כ השייך לענין זה בתו"ת ס"פ בראשית בפ' והיו ימיו מאה ועשרים שנה. .
(שם שם) וישב העפר וגו'. וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – אימתי והרוח תשוב אל האלהים – לכשישוב העפר על הארץ כשהיה ואם לאו (ש"א כ"ה) ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע ^סגר"ל אז ישוב הרוח אל האלהים לכשישוב העפר על הארץ נקי מעונות וחטאים כמו שהיה נקי בשעת לידה, ואם לאו – כלומר כשלא ישוב העפר כמו שהיה נקי אז תקולע הנפש. .
(מ"ר) והרוח תשוב וגו'. ת"ר, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה תן אותה לו בטהרה ^סגפשוט דדריש זה ממה שאמר אשר נתנה שהיא מיותר כמובן. .
(שבת קנ"ב ב׳) והרוח תשוב וגו׳. רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, והרוח תשוב אל האלהים – זו רוח הקודש ^סדיתכן דדריש הלשון תשוב, דהשבה משמע שכבר היה אותו הדבר במקום ההוא והלך משם ועתה הוא שב, וא"כ מכיון דכתיב והרוח תשוב אל האלהים, הרי הוא רוח אלהי, רוח הקודש. , אתה מוצא כיון שראה שלמה ירושלים חרבה וביהמ"ק נשרף וישראל גולים ורוח הקודש מסתלקת – התחיל עליהם בהבל הבלים ^סהפשוט דדריש סמיכות הכתובים בענין שאינו דבוק כלל, דאחרי דהרוח תשוב אל האלהים א"כ איך זה אפשר לסמוך ולומר כמוסב על ענין זה הכל הבל, ולכן דריש בענין המתקבל וכדמפרש, שכיון שראה ברוה"ק חורבן וגלות אמר כי הכל הבל, כלומר כל גדולת עוה"ז, ואפי' גדולת ביהמ"ק, מאחר שסופו ליחרב, ורוחו הקודש ישוב אל האלהים ולא כמו הבית השלישי שיבנה ב"ב שקיומו יהיה עדי עד. .
(מ"ר) הכל הבל. מהו הכל הבל, תני, החזיק עשיר בדבר טוב, תחלתו רעב הוא לו וכשמתישן בו עשאו למרמס, ולו תאוה ולעני תאוה, ושניהם שוין לקבר, הכל הבל ^סוהכונה להורות כי כל קניני העוה"ז הוא רק תאוה קודם שמשיגים אותם, בין עשיר בין עני, ומכיון שמשיגים אותם ונעשים שבעים בם, והיינו כשמתישנין בם, אז ימאסום ויעשום למרמס, ונעשו שניהם שוים לקבר, כלומר לא ימצאו עוד חפץ בעוה"ז, וא"כ הלא הכל הבל. .
(שם) עוד למד דעת וגו׳. דרש רבא, מאי דכתיב ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – דאגמריה בסימני טעם ואסברה במאי דדמי ליה ^סזקבע מסורות וסימנים בתיבות המקרא ובגירסא של משנה, וע"י פיסוק טעמים שלמד אותם ידעו ויזכרו יותר, וגם אסברה בדמעי ליה. ועי' מש"כ בענין דרשה זו בארוכה בתו"ת פ' בראשית בפ' ויצו ה"א על האדם ובס"פ תשא ובר"פ ויקרא בפ' מן הבהמה ובפ' חקת בפ' וממדבר מתנה ובר"פ דברים. עוד י"ל הכונה דאסברה במאי דדמי ליה ע"ד הפסוק וידבר שלשת אלפים משל דפי' המפרשים דדבריו היה כ"כ עמוקים אשר לכל דבר עמוק היה צריך שלשת אלפים משל להבינו – כי מדרך ההסברה הוא אשר לנמשל עמוק צריך משל וע"י המשל מובן הנמשל, ואם המשל ג"כ עמוק מהבין אז צריך גם לזה המשל עוד משל וכן הלאה, וזה דאמר וידבר וגו' ר"ל שלהסביר דבריו העמוקים היה צריך שלשת אלפים משל ותפס ג' אלפים ע"ד מספר הפרזה. ומזה אנו יודעים חכמתו כמה גדולה. והנה ידוע אשר לערות מכלי גדול לכלי קטן אשר פיו צר מאד אי אפשר יען כי זרם המשקה ההולך ברעש יעבור על פי הכלי קטן והמשקה תשפך מחוץ לכלי קטן ולא אל פיו, לזאת אם צריך לערות לכלי קטן אז צריך לערות גם מכלי קטן רק שהוא גדול מעט מהכלי קטן אשר הוא מערה לתוכו, כן הוא בלימוד החכמה, כי החכם היותר גדול אי אפשר לו ללמוד עם קטן שבקטנים כי חכמתו הגדולה אין באפשרו להסביר בהסברה שפלה כמו שצריך לקטן שבקטנים. אמנם לשלמה היה יתרון כי אף שהיה חכם גדול בכל זאת היה יכול להסביר אף לקטן שבקטנים, וזה אמרו ויותר שהיה קהלת חכם, בכל זאת עוד לימד דעת את העם היינו הפחותים שאין להם דעת כ"כ [כמש"ה הגר"א בפי' ישעיה ב' בבאור שם "עם"] והוא ע"י שלשת אלפים משל – וזוהי הכונה ואסברה במאי דדמי ליה היינו ע"י משלים וכמ"ש. .
(עירובין כ"א ב׳) ואזן וחקר וגו׳. אמר עולא א"ר אלעזר, בתחלה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים שנאמר ואזן וחקר ^סחר"ל שתיקן הרבה תקנות וסייגים לשמירת מצות התורה, וכמובא בסוגיא כאן ובדרשה הבאה, ועל ידי כן אחוזים בעקרי המצות ונתרחקו מעבירות, כי אם אוחזין בהכפיפה עצמה אז ע"י משמוש היד תקרע הכפיפה, לא כן אם יש לה אזנים אז לא תקרע הכפיפה עצמה. .
(שם שם) ואזן וחקר וגו׳. אמר רב יהודה, רמז לאיסור שניות מן התורה, דכתיב ואזן וחקר תקן משלים הרבה ^סטענין שניות לעריות הוא כי לבד עריות המפורשות בתורה (פ' אחרי) גזרו חכמים עוד קרובות משום גזירה שלא ילמדו מהן להתיר בעריות דאורייתא, והם הנקראים בלשון חז"ל שניות לעריות, וכונת שם זה, כי אלה המפורשים בתורה [אם מפורשים ממש או נלמדו בק"ו וגז"ש וכדומה] הם עקרים וראשונים, ואלה שחכמים גזרו עליהן הן שניות להן, וכמו אם אביו, אם אמו, אם אבי אביו, אם אבי אמו, אשת אבי אביו, אשת אבי אמו, ועוד הרבה, ובארנום בפרטיות בתו"ת פרשה אחרי, יעו"ש. ולמד כאן סמך לדבר זה בכלל שיש כח ביד חכמים להוסיף גדרים לתכלית שמירת התורה, דכמו שעושין אזנים לכלי שיהיה באפשרי לאחוז בהם וישתמר הכלי, כך ע"י הסייגים משתמר עיקרי התורה, וכמש"כ בדרשה הקודמת. .
(יבמות כ"א א׳) בקש קהלת וגו'. בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו, וכתוב יושר דברי אמת – ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ^עבדרשות הבאות דריש כמה ענינים שרצה קהלת למצוא, וכולם סמך על הלשון דברי חפץ דכתיב כאן ובאותן הענינים שרצה למצוא, וכפי שיתבאר, אבל כאן לא נתבאר מניין ליה רמז בפסוק זה שרצה להיות כמשה. ונראה עפ"י מש"כ במשה שאמר להקב"ה הודיעני נא את דרכיך, וידיעה זו מכונה בשם חפץ, כמש"כ (ישעיה נ"ח) ודעת דרכי יחפצון, וכ"כ (איוב כ"א) ודעת דרכיך לא חפצנו, ומכיון דכתיב כאן שבקש למצוא דברי חפץ, סמך שרצה לדעת דרכי ה' כמו משה. .
(ר"ה כ"א ב׳) בקש קהלת וגו׳. בקש קהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה ^עאוכמעשה דשמעון בן שטח שראה באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורץ אחריו ומצא סייף בידו ודם מטפנוף והרוג מפרפר, ואמר לו מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ"י שני עדים וגו' (שבועות ל"ד א') ורצה קהלת לדון בכזה. , יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת – על פי שנים עדים יקום דבר ^עבעי' מש"כ לעיל אות ע', ואולי מסמיך ענין דרשה זו בפ' זה ברמז על לשון הכתוב וחפץ ה' בידיו יצלח (ישעיה נ"ג), וזהו בקש קהלת למצוא דברי חפץ שיצליח ה' חפצו בידו לעמוד על האמת אף שלא בעדים והתראה, והשיבה לו הבת קול, כי דבר אמת יוצא אך באופן שהגבילה התורה עפ"י עדים, והוא על דרך שאמרו לא בשמים היא, כנודע. .
(שם שם) בקש קהלת וגו'. בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על מתן שכרן של מצות ושל תורה ^עגדריש זה ברמז גז"ש חפץ חפץ, דכאן כתיב בקש למצוא דברי חפץ, ובמצות כתיב (ירמיה ט') כי באלה חפצתי נאם ה', ובתורה כתיב (משלי ח') וכל חפצים לא ישוו בה. , אמר ליה הקב"ה, וכתוב יושר דברי אמת, כבר כתבתי על ספר הישר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך ^עדר"ל שענינים אלה צפונים וטמונים בידיעת הקב"ה לבדו. .
(מ"ר) בקש קהלת וגו'. בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על הקץ ^עהגם בכאן כמו בדרשה הקודמת דריש ברמז גז"ש חפץ חפץ, דכאן כתיב בקש קהלת למצוא דברי חפץ, ובקץ הגאולה כתיב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ורצה לדעת ולחשב קץ הגאולה. אמר ליה הקב"ה, וכתוב יושר דברי אמת – כבר כתבתיהו על ספר הישר (ישעיה ס"ג) כי יום נקם בלבי וגו׳ ^עור"ל יום הנקם [ממלכות הרשעה] דכתיב ביה לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם צפון וטמון בלבי ואין נגלה לבני אדם, ומכוון למ"ש במ"ר פרשה הקודמת שבעה דברים מכוסין מבני אדם ואחד מהם יום הנחמה, וסמיך ג"כ על פסוק זה כי יום נקם בלבי. .
(שם) דברי חכמים וגו׳. דרש רבי אלעזר בן עזריה, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, למה נמשלו דברי תורה לדרבון, לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל מסמרות ^עזר"ל שקבועים כמסמרים ויש להם קיום נצחי. . אי מה מסמר זה חסר ולא יתר ^עחכל מה שנועצין אותו בכותל היא נחסר, או שפירושו שהיא מעלה חלודה ובזה הוא נחסר. אף ד"ת חסרין ולא יתרין ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד"ת פרין ורבין ^עטכמ"ש בעירובין נ"ד ב' על הפ' דידיה ירווך, מה הדד הזה כל מה שהתנוק ממשמש בו מוצא בו חלב כך ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם, והיינו שמוצא בה חדשות בטעם וסברא, ובחידוש דברים וענינים שונים, וכמש"כ ארוכה מארץ מדה. .
(חגיגה ג' ב׳) דברי חכמים כדרבנות. מהו כדרבונות – ככדור של בנות, מה כדור זה מתגלגל מיד ליד ואינו נופל לארץ, כך (יהושע כ"א) לא נפל דבר אחד וגו׳ ^פמכל דבר הטוב אשר דבר ה' הכל בא. , ומה כדור זה מקלעין בו בידים ואינו נופל, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ^פאר"ל עם כל המסירות האלה מאיש לאיש לא נגרע דבר ממנה אלא נשארה בתמימותה ובשלמותה. .
(מ"ר) וכמשמרות נטועים. לא יצא האיש בסנדל המסומר בשבת, וכמה מסמרין יהיו בו – עשרים וארבעה, דכתיב וכמשמרות נטועים, מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד ^פבסנדל המסומר הוא מנעל עץ עם מסמרים, ונאשר משום מעשה שהיה בשעת שמד שטמנו עצמם במערה ושמעו רעש מעל גבי המערה וחשבו שהאויבים באים עליהם ודחקו עצמם ורמסו והרגו זה את זה במסמריהם שבנעליהם האלו, ומשום דבשבת היתה המעשה גזרו רק בשבת ויום טוב שהם ימי כנופיא שאסורים במלאכה, ודריש כאן ע"ד רמז שמנעלים שעם כ"ד מסמרים נקראים מסומרין.
ועדיין כלל הענין צריך באור בטעם וסברא, ואפשר לפרש עפ"י מאי דאיתא בירושלמי כאן עוד כמה מספרים בזה, חד אמר חמשה כחמשה ס"ת, וחד אמר שבעה כנגד יום השבת, וחד אמר י"ג [אולי כנגד י"ג מדות], לבד זה שלפנינו, כ"ד, כנגד כ"ד משמרות, והענין היא, כי כפי שכתבנו נאסר סנדל המסומר בשעת גזירת שמד, ואח"כ כשרווח להם עשו זכר לדבר זה שהגבילו מספר מסמרות בנעליהם להיתר, ומכיון שעשו כן לזכר הוסיפו לעשות זכר במספר המסמרים כנגד הדברים שנאסרו עליהם בגזירת השמד, בעסק בתורה, [זהו דעת המ"ד חמשה כנגד חמשה ס"ת], ויש שעשו שבעה, זכר לגזירת שמירת השבת, ויש שעשו י"ג כנגד י"ג מדות שבהן יתיחס הקב"ה אלינו ויש שעשו כ"ד כנגד בטול המשמרות, ובזה הענין מבואר. .
(ירושלמי שבת פ"ו ה"ב) וכמשמרות נטועים. וכי לא היה טוב לומר כאילנות נטועים, ומה ת"ל כמשמרות – ללמד שיש בהם שבח של מטע ושבח של כדורות של ברזל ^פגר"ל שהמסמר יש לו שושנה שעל ידה נוח לשלוף, לכך נתן לדברי תורה שבח של נטע וכח של ברזל. .
(מ"ר) וכמשמרות נטועים. דבר אחר כמשמרות נטועים – מה המסמר הזה אע"פ שאתה מעבירו ממקומו רשומו ניכר, כך כל מי שעונותיו גורמים שהחכמים פושטים בו יד ^פדרומז לנדוי, ע"ד הכתוב הנה יד ה' הויה וגו' תואר לעונש. אע"פ שהוא חוזר בו רשומו ניכר ^פההוא ע"ד מ"ש קללת חכם אפי' על תנאי היא באה. .
(שם) וכמשמרות נטועים. מה המסמר הזה כשנטוע בדלת מקיים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקב"ה מקיים דבריהם ^פהר"ל שדבריהם של צדיקים קבועים כמסמרים ולא ישובו עד שגם הקב"ה מקיים אותם, והוא ע"ד שאמרו הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, וזה ג"כ מטעם זה כי מכיון שמחליטים הם דבריהם נקבעו בהחלט וממילא הם מבטלים גם גזירת הקב"ה. .
(מ"ר פ׳ נשא פי"ד) וכמשמרות נטועים. דבר אחר כמשמרות נטועים – כל ימיו של ר׳ אליעזר היו העם נוהגין כר, יהושע, ואחר שמת ר' אליעזר חזרו העם לנהוג כמותו ^פואיירי לאחר שברכוהו לר"א החלו לנהוג כר' יהושע במה שהיה מחולק עמו [והלשון כל ימיו לאו דוקא, ופירושו כל ימיו לאחר שברכוהו] ואחר שמת ר"א חזרו לנהוג כמותו, לקיים מ"ש דברי חכמים כמסמרות נטועים, שלא יבטלו לעולם, ומה שלא פסקו בחייו כמותו היתה רק הפסקה לזמן, ועיין מענין זה בנדה ז' ב'. .
(מ"ר) וכמשמרות נטועים. כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות, לומר לך, מה משמרות כהונה כ"ד אף ספרי תורה כ"ד ^פויתכן הכונה דאי אפשר לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ"ד כתבי הקודש וכמ"ש במדרש חזית (ד' י"א) נפת תטופנה שפתותיך כלה, מה כלה זו מתקשטת בכ"ד מיני קישוטין ואם חסר א' מהן אינו כלום, כך ת"ח צריך שיהיה רגיל בכ"ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום. [פסיקתא רבתי פ"ג]. בעלי אספות וגו׳. דרש רבי אלעזר בן עזריה, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם, מעכשיו האיך אני לומד תורה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (פ׳ יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה ^פזפשיט דדייק ודריש ע"ד רמז הלשון את כל הדברים, דלפי פשוטו הול"ל וידבר אלהים לאמר. ובאור ענין זה בכלל הוא ע"ד מ"ש חז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, ורש"י בכתובות נ"ז א' הסביר הענין משום דזמנין שייך האי טעמא וזמנין האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשנוי מועט, עכ"ל. אבל לולא דבריו אפשר לפרש הכונה משום דע"פ דעות שונות מתחדשות סברות שונות, ומתוך כך מתבאר אמתת הדין, ולולא כן היו קובעין הלכה ע"פ מושכל ראשון, ובאופן זה אפשר לשגות ולטעות, ונמצא לפי"ז דכל הדעות אע"פ דכשהן לעצמן הן סותרות זא"ז, אבל לתכליתן כולן רצויות לתכלית ברור ההלכה, וא"כ הוו אלו ואלו דברי אלהים חיים, וזו היא בכלל כונת דרשה זו. ויש להוסיף עוד המשך לשון הפסוק לפי"ז, דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות וגו', שדימה החקירה והפלפול ללרישה בדרבונות וקיומו הנאמן לנטיעת מסמרים, ותכלית דברי כולן נתנו מרועה אחד, וזו היא גם כונת דרשה הבאה אימתי דברי תורה נאמרין כתקונן – בשעה שנשמעין באסופות, מפני שרק אז יצא הדין מבורר ומאומת, כמש"כ, וע"ע באות הבא. .
(חגיגה ג' ב׳) בעלי אספות וגו׳. אימתי דברי תורה נאמרין כתקונם – בשעה שנשמעין באסופות ^פחי"ל דרומז למ"ש בברכות ס"ג ב' אין התורה נקנית אלא בחבורה, וכשת"ח לעצמו עוסק בתורה הוא מתטפש, ועיין תענית ז' א', והיינו משום דא"א לבא על בוריה ואמתתה של תורה רק ע"י הלמוד בחבורה, וכמש"כ עוד מזה באות הקודם יעו"ש. ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי משה רבינו ת"ל נתנו מרועה אחד – זה משה, ולא מפי משה אלא כמו מפי הקב"ה, שנאמר מרועה אחד, אין רועה אלא הקב"ה, שנאמר (תהלים פ׳) רועה ישראל האזינה, ואין אחד אלא הקב"ה שנאמר ה׳ אחד ^פטודריש המשך הלשון דברי בעלי אסופות – כל דברי בעלי אסופות, בין גדולים בין קטנים, נתנו מרועה אחד, והוא ע"ד מ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים, וגם דברי הקטן שבתלמידים לפעמים מעוררים טעם וסברא נכונה וכמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומחברי ומתלמידי יותר מכולם, וביתר באור דרשה זו בארנו למעלה אות פ"ז יעו"ש וצרף לכאן. .
(מ"ר) בעלי אספות וגו׳. מהו בעלי אסופות, אימתי דברי תורה נטועים באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים הוא שואלו, מת רבו הוא יגע יום ולילה לקיים תלמודו ^צמפרש בעלי אסופות מלשון אסיפה ומיתה, ור"ל כל זמן שהרב קיים הוא סומך עצמו כי הוא יעמידנו על אמתת הדין משא"כ כשמת יגע עצמו על זה. .
(מ"ר נשא פ׳ י"ד) ויתר מהמה וגו׳. דרש רבא, מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, בני הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ול"ת, ודברי סופרים כל העובר על ד"ס חייב מיתה ^צר"ל שבדברי תורה יש בהם לבד מצות ואיסורים שהם במיתה גם מצות שהם רק עשה לבד או ל"ת לבד, משא"כ בדברי חכמים לא פלוג בעונשם, אלא אמרו סתם שעל כל דברי חכמים העובר עליהם חייב מיתה, וא"כ יש להזהר בהם יותר. וטעם הדבר בזה משום דדברי סופרים מעמידים ומחזקים בכלל את מעמד התורה וכמבואר לעיל בפסוק ט' בדרשה ואזן וחקר וגו' יעו"ש, לכן עונש ההעברה עליהם גדול. , שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו – עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר – כל ההוגה בהן טועם טעם בשר ^צאעיין ב"ק ע"ב א' דלא אכלי בשרא דתורא, ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר, עכ"ל, ומבואר דמליצת הלשון אכילת בשר דתורא הוא משל לדקדוק ועיון בעומק ההלכה, כמו אכילת בשרא דתורא שהיא אכילת קבע ושובע, ועם זה יתבאר ענין דרשה זו, וצריך לגרוס כל ההוגה בהם הרבה, כלשון הכתוב ולהג הרבה, ור"ל כל ההוגה הרבה בדברי תורה ומדייק בם הוא טועם טעם נאמן ומתקבל כזה הקובע סעודה על אכילת בשר וכמש"כ. .
(עירובין כ"א ב׳) ויתר מהמה וגו׳. אל תקרא מהמה אלא מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא ^צבספרי משל ומליצה בסגנון לשון כתבי הקודש והוא כוללם ביחד עם ספרי הקודש. , מהומה הוא מכניס בביתו ^צגמפני שאסור להוסיף על כ"ד ספרי הקודש. , ולהג הרבה יגיעת בשר – להגות נתנו ולא ליגיעת בשר נתנו ^צדר"ל לדבר בם בארעי ולא ללמוד קבע. ומ"ש בפ"י דסנהדרין ק' ב' דאסור למקרי בספר בן סירא, צ"ל דאיירי בענין דאיירי כאן שמדמה אותן לכ"ד ספרי קודש וקובע בהן למודו ביחד עם אלה בקביעות. .
(מ"ר) סוף דבר וגו׳. סוף דבר הכל נשמע – סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני ירא שמים היה פלוניי ^צהיתכן הכונה כמ"ש בגמרא שמא יאמר אדם המסתיר מעשיו מי מעיד בי ת"ל ואבן מקיר תזעק כותלי ביתו מעידין עליו, וכאן אמר בענין אחר במי שהוא מהצנע לכת שסוף דבר, אף באיזה אופן שיסתיר מעשיו, בכ"ז הכל נודע ונשמע והראיה לזה שהכל משמיעין את אמתת מעשיו אם היה כשר וירא ה' באמת. .
(שם) הכל נשמע וגו׳. אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו׳ ^צוי"ל בטעם הדבר משום דעל הרוב סבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים מפני שחושדים אותו בנטיה ובפניה עצמית, ואשר על כן הוא אומר דבר אף שלא כהוגן, משא"כ מי שהוא ירא ה' באמת בודאי אומר מה שאומר בתמימות כמו שהוא, ואזל ליה החשד ממנו, ולכן דבריו נשמעים. וגם י"ל דענין דרשה זו מכוון לענין הדרשה בסוגיא כאן (ע"א) על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש, וסוף הפסוק ויראו ממך, וה"נ מי שהוא ירא ה' באמת ניכרת בו קדושה וטהרה מיוחדת ויראים ממנו ביראת הרוממות, וממילא גם דבריו נשמעים, וע"ד הענין שחלק מכבודו ליראיו, וע"ע מש"כ בסמוך אות צ"ט. .
(ברכות ו׳ ב׳) את האלהים ירא. שאלוהו לשלמה סופא דכולא מה, אמר להו, סוף דבר את האלהים ירא ^צזיתכן דמדייק הלשון סוף דבר את האלהים ירא, ובמקום אחר הוא אומר ראשית חכמה יראת ה', והלשון סוף דבר משמע שעד כה נפל ספק בזה ואח"כ העלה סוף דבר, וא"כ לא נאות כזה לשלמה, אלא הול"ל ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו' אך את האלהים ירא, ולכן מפרש דהלשון סוף דבר אינו מדברי שלמה אלא מדברי השואלים אותו לאחר שקראו כל ספר קהלת ומצאו בו דברים וענינים שונים ואשר איזו מהם גם סותרים זא"ז וכמ"ש בשבת ל' ב' [וע' לעיל פרשה ב' פסוק ב' בדרשה לשחוק אמרתי מהולל] שאלוהו ומהו סוף דבר מכל אלה הדברים, והשיב להם, כי סוף הדבר, את האלהים ירא וגו'. .
(מ"ר) את האלהים ירא. א"ר ירמיה, גדולה היא היראה, שכן לא חתם שלמה את דבריו אלא ביראה, סוף דבר את האלהים ירא, וכן במשלי הוא אומר (ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל ^צחוענין המעלה מהחתימה הוא מפני שהכל הולך אחר החתום. .
(שם פרשה ג׳ פסוק י"ד) כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם, ר׳ אלעזר אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ור' אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זוטא אומר, כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ^צטנראה דצ"ל לציית, והוא לשון שמיעה ושימוש, והוא כפי מה שאמרו בברכות ו' ב' כל אדם שיש בו יראת דבריו נשמעין [ועיין משכ"ל אות צ"ו] ובסוף ברכות (נ"ח ע"א) איתא שראה בן זומא אוכלוסי ע"ג מעלה בהר הבית אמר, ברוך שברא כל אלה לשמשני. .
(שבת ל׳ ב׳) יבא במשפט וגו׳. רבי יוחנן כי הוי מטי להאי קרא הוי בכי, כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, אמר, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות מה תקנה יש לו ^קנעלם היינו שוגג, כמש"כ ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר. .
(חגיגה ה׳ א') על כל נעלם. מאי על כל נעלם, רב אמר, זה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו והוא נמאס ^קאמדייק הלשון על כל שפירושו אפילו על כל שהוא, וכמו (מלכים ב' ד') אין לשפחתך כל, ובריש בכורות ג' א' בענין שותפת עובדי כוכבים בבכור דריש ר' יהודה בכור כולי' משמע כתב רחמנא כל בכור דאפילו כל שהוא, יעו"ש, וכאן הכונה על כל נעלם אפילו על צער כל שהוא, ורמז זה במלת נעלם משום דהצער שגורם בזה הוא בהעלמה, שנעלם מן העושה, כי הוא איננו אסטניס ולא ידע רעתו, ועם כ"ז יביא ה' במשפט. .
(שם שם) אם טוב וגו׳. מאי אם טוב ואם רע ^קבדלפי פשוטו משמע שיביא במשפט גם על דבר טוב, וזה א"א לומר, דלמה ישפטו על דבר טוב [ומשפט יונח רק על תוקף מדת הדין ואינו שייך בדבר טוב], אלא ע"כ צ"ל דאיירי בדבר שבעקרו הוא טוב אלא שגם טמון בו דבר רע, ומפרש באיזה אופן יצוייר דבר כזה. , דבי ר׳ ינאי אמרי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא ^קגדיש בזה משום גאוה וגם משום בזיון העני, והרי דבר טוב [צדקה] מעורב ברע. , דבי ר׳ שילא אמרי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר דקא מייתי לה לידי חשדא, ורבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות ^קדר"ל שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורין, ויש חשש בזה שמתוך שממהרין לתקן צרכי שבת לא יתנו לב אם מנוקר הוא ואפשר לבא לאכילת חלב וגידין, והצד הטוב שבזה הוא ההשתדלות להכין סעודת שבת. .
(שם שם)

מאמרים על הפרק

סוף דבר... ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם

וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק